תומר מירב

ללא כותרת (פתח תקווה)2019

במציאות מתנדנדת בין חלום, פנטזיה ודמיון, במרחב כאוטי אשר אינו מציע פתרון ממשי, מתקיים הגוף כפוטנציאל לתקשורת שונה, אלטרנטיבית. גוף ורוח מתערבבים, מתערפלים, נצמדים זה לצד זה.
בשולי העיר פתח תקווה, במרחב המיועד לבנייה עתידית, משוטטת המצלמה ויחד איתה גוף נע; פעם נוכח, פעם נעלם. פעם קיים, פעם בסוד העניינים. מפגש חושני, אינטימי, עם סביבה פראית המכילה אביזרי בנייה מטים לנפול. בין מסורי בנייה המטרטרים ללא הפסק קיימת שאיפה להיטמע; להתחבר; להרגיש שייך. האם זה אפשרי? האם זו מראית עין? האם איום הבנייה המרחף מאפשר רגע של עונג?
העבודה אינה מציעה תשובות. גוף וסביבה נשזרים זה בזה, מתחברים ולא מתחברים, הופכים לחפץ בעצמם. הסובייקט הנדמה כנוכח פעיל בעבודה, משמש אף הוא אמצעי לקריאה ולבחינה פולשנית המנתבת אותו בהלימה לקצב החיים האורבני ודרישותיו. נראה כי הדבר רחוק מפתרון, ומה שנותר הוא הרצון לחוש, להרגיש.