נויה פרנקו

נוף.שדה.קרב

התחלתי את הפרויקט במסע שיטוט בארץ. הצילום שלי השתנה ברגע שהיה ידוע לי משהו על מורכבותו של הנוף. הבנתי שאני לא רוצה ולא יכולה להתבונן בנוף בעיניים תמימות כל כך, בנוף שההיסטוריה בו רוויה בדם ובנוי שכבות ארכיאולוגיות.
כך הגעתי לצלם ב'שדות קרב', באתרים שהמדינה החליטה לציין את העימות ההיסטורי שהתרחש בהם. פעולת הצילום בשטח נעשתה תוך ניסיון לשחזר את הקרב בדמיוני ובד בבד להתבונן במקום באופן ניטרלי. הצילום נלקח בהפניית גב מכוונת לשלט או לאנדרטה, משאירה רק את השדה מ'שדה קרב'. התוצאה שהתקבלה היא צילום נוף פסטורלי, שלמעשה מרוקן משרידים של הזיכרון וההיסטוריה של האתר ומצביע על הפער בין מציאות לדמיון.
בכל מסע שערכתי, בכל אתר שאליו הגעתי ערכתי טקס – לעצמי ולמקום. נשאתי איתי צידה לדרך – פיקניק לאדם אחד, מעין מנת קרב. בכל אתר צילמתי את הצל שלי מוטל על הקרקע. צילומי הארוחות וצילום הצל מהווים מעין אינדקס לנוכחות שלי כאישה וכצלמת בתוך מרחבים גבריים ברובם, ואינדקס לנוכחותו של ההווה בתוך מרחבים היסטוריים.