אריאל הכהן

אופטיקלנד

באופטיקלנד מוצגים תצלומים של גברים ושל אמצעי ראייה שונים (רחפן, פנס-ראש, משקפת), את כולם תיעדתי במצלמה.

יש בי תשוקה לראות והמצלמה עונה עליה, לוכדת בתוכה מראות בהם אני חושק. אך מבט שעובר דרכה (תצלום) אינו מספק רק תשוקה או אינפורמציה חזותית; הוא מעניק שליטה: הקפאת-הזמן הצילומית מקבעת פרספקטיבה מסויימת על העבר ומכריזה – ״היה זה כך, ולא אחרת״.

בשונה מפעולת הראייה האקטיבית, ״נראות״ היא בלתי נמנעת (אני נראה גם כשעיני עצומות) ומקפלת בתוכה פגיעות: כשמבט מופנה לעברי, אני מאבד שליטה על דמותי המשתקפת. קיומי הרחב מצומצם לדימוי שטוח, לתמונה.

המצב הקוטבי של הראייה מובנה בצילום שלי. בעבודותיי אני מבקש להכיל גילוי והסתרה, כוחניות ופגיעות. כך באופטיקלנד הראייה אינה יציבה למרות המבטים המשוכללים; קרני לייזר המסוגלות לתקן את הראייה – כעת מטשטשות אותה, וטיפות עיניים שנועדו לרפא הופכות לכלי זין. המבט, המופנה לכל הכיוונים, נחווה כהפכפך, מגונן ומאיים בו זמנית.