אסף סיטון

ורדים בין ערביים

עבודת הצילום משקפת תהליך ביוגרפי – מעבר דירות, תחושת אובדן הדרגתי ובתוך זה חיפוש נקודות אור. הצילום עוקב אחר חפצים מוכרים ואינטימיים המתמזגים מחדש בסביבה לא מוכרת ועוינת. הבית הוא צורה. קירות המונחים בצורה אחרת. מהמיטה, החלל זר, מאיים. אור קלוש נכנס מהחלון, מהפנט; מוטל על חפצים שהנחתי באופן מקרי לחלוטין.
אני שרוי במקום של חוסר ודאות, זמניות – שגם סופה יגיע. הצללים תמיד מלווים אותי, אך האור הוא המוכר לי. אני מביט בו בהתרגשות, אלה הרגעים שאני מתעד. צורות, צבעים, אורות, רעש דיגיטלי, הכול נאסף לדימוי שנוצר.
אני מצלם מתוך חוויה רגשית, אינטואיטיבית, ניסיונות כצלם וכאדם לאחוז בנקודות האור שהיום־יום מאפשר. מהדימוי נשקף תהליך התבוננות דרך העולם החיצוני על העולם הפנימי. בין שני העולמות נוצר ממד של יקום צילומי. ה'רעש' בצילום שנוצר מתנאי התאורה של שעות ערביים, מנכיח את היקום הצילומי הזה ומחיה אותו.
אור השמש הנצחי מעלה בי געגועים.