אנה מושקין
מול הראי
התצלומים בתערוכה זו נארגו מתוך היום־יום המקומי כפעולת בימוי של זיכרונות אמיתיים או מפוקפקים. זהו גוף עבודה החותר לנסח תמונה של כיסוי וגילוי, מרחב שמדמה את החיים כנעלם, כפיתוי, ובוחן את היחסים בין השתוקקות להיאחזות, בין עכשיו לרגע הבא.
החיים שלי התחילו בעיר ובמדינה אחרת, אך אם תשאלו אותי, הסיפור שלי מתחיל בעיר נהריה, בבית קטן על הים. אבל אז מגיעים צילומי המשפחה: השחור לבן, החופשות בסוצ'י, הטפטים, השלג, מעילי הפרווה – באמצעותם אני מבינה שאני עוד משהו. כמי שגדלה לתוך סיפורים ותמונות של הוריה, הבנתי שהם נרטיב כה חזק עד שהוא הופך להיות כמו הזיכרון שלי, רק נטול חוויה ממשית; זיכרון מסוג אחר שמתקיים כעת בי, במין מרחב ביניים נטול שייכות ובעל מבנה לא ברור.
המחקר מכנה תופעה זו "פוסט־זיכרון" המתהווה באמצעות סיפורים ובמיוחד צילומים של בני משפחה מדורות קודמים. פרשנות זו מאפשרת לקדם שיח על הזיכרון שאינו מוגבל רק לעיסוק בעבר, אלא פונה גם אל ההווה ואל העתיד.