אביב צוקר

הנוף לא יודע מהיכן הוא מצולם

השנה 1964, הדודים מצרפת באו לביקור בארץ ישראל. 

פולדי – אח של סבא שלי, מוציא אותם לכניסת הבית בשד' עין צורים 18 לצילום משפחתי על רקע רמת רחל. השמש יורדת והוא מצלם קודם את השקיעה ורק אחר כך את בני המשפחה. שמש ישראלית אדומה מביטה מתוך המסך פריים ביי פריים, מהפנטת, הזמן עומד מלכת. שמש כזאת לא חומקת מעדשת המצלמה באלבום המשפחתי. היא מלווה את הדמויות והאור ממשיך לסנוור גם שנים אחרי. 

סיני, שארם א-שייח', נדמה שאין דאגות כי שם השקיעות הכי יפות. אמא, בגילי, מנסה להביט דרך קרני השמש אל המצלמה, אל סרט השקופיות, אליי, כשאני מביטה בסריקה האדמדמה של פניה. המבט של אמי מלווה אותי תמיד – כילדה הגדלה ושוב כבוגרת, מביטה בה הילדה. החומרים שאספתי התיישנו, הצהיבו, נפגמו ואני מנסה לתקן, לחדש, להקפיא לרגע אחד נוסף את הזיכרון שלא נכחתי בו ולהפוך אותו לזיכרון חדש משלי.

השמש עבורי היא חומר רושם. באמצעותה אני חושפת את הבבואה החבויה בנייר הצילום. תהליך ההדפסה ארוך, רפטטיבי ונדרשת סבלנות. ואז צבעי השקיעה מופיעים באמצע יום בהיר על הנייר.